מגאדבה מחמוד נ' יוסף מנהל כלא השרון-ע"י פמ"מ ואח'

פסק דין

1. התובע מרצה עונש מאסר בן 21 שנים בגין עבירות של שוד, אונס, חבלה בכוונה מחמירה ושהייה בלתי חוקית בישראל. התובע הוא אסיר "טעון הגנה". התובע הגיש מספר תביעות קטנות כנגד שב"ס וכנגד בעלי תפקידים בבתי הכלא שבהם שהה. בתביעות אלה תבע התובע פיצוי כספי בגין הפרות של פקודת בתי הסוהר ותקנות על פיה ושל פקודות נציבות בתי הסוהר (להלן: פקנ"צ), של נוהלי שב"ס, ושל החלטות של בתי המשפט, הפרות אשר לטענתו ביצעו כלפיו בעלי התפקידים שכנגדם הגיש את תביעותיו.

בהתאם להחלטתה של נשיאת ביהמ"ש העליון, כב' השופטת בייניש, מיום 12.10.09,

ב-בש"א 7335/09, אוחד הדיון, בבית משפט זה, בחמש תביעות קטנות, שהתובע הגיש בבתי משפט שונים. שלוש מהתביעות הללו הן לגבי בית סוהר השרון, אחת לגבי בית סוהר איילון ואחת לגבי בית המעצר ניצן.

בכתבי ההגנה שהגישה ביקשה המדינה לסלק את התביעות על הסף, בשל היותן טורדניות; בשל היותו של התובע תובע "סידרתי"; ובשל אי התאמתן לדיון במסגרת של תביעה קטנה. בהחלטותי מיום 13.9.09 ומיום 8.4.10 דחיתי את הבקשות לסילוק על הסף מהטעמים הללו. אני סבורה כי אין בטענות שצויינו כדי לבסס דחייה גורפת, על הסף, של תביעותיו של התובע. לעניין זה אציין, תוך הסכמה, את פסק דינה של כב' השופטת עירית כהן (ביהמ"ש לתביעות קטנות בירושלים) ב-ת.ק. 3767/02 ו-ת.ק. 3919/00 סמסאן נ. מדינת ישראל שבו הנמקות מפורטות, נתמכות באסמכתאות, כנגד טענות-סף דומות, שהועלו על ידי המדינה בעניינו של סמסאן (פסק הדין צורף לכתב התביעה

ב-ת.ק. 1348/09).

בהסכמת הצדדים, אוחד הדיון בחמשת התביעות האמורות של התובע, אך כיוון שכל אחת מהן נסבה על עניינים אחרים, יינתן פסק דין נפרד לגבי כל אחת מהתביעות.

בפתח הדיון המאוחד בחמש התביעות הסכים התובע לקבלת טענת החסינות של בעלי תפקידים, על פי סעיף 7 א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהועלתה בכתבי ההגנה, ובהתאם לכך הסכים כי הנתבעת בכל חמשת התביעות תהיה: מדינת ישראל.

2.התביעה בתיק זה, בסכום של 10,000 ₪, נסבה על הפרות נטענות, כלפי התובע, של פקנ"צ ושל נוהלי שב"ס במועדים שונים, בשנים 2007 – 2008, בבית המעצר "ניצן".

ההפרות והנזקים שנטענו בכתב התביעה הם:

א. גביית יתר עבור משלוח דואר רשום;

ב. חוסרים במזון;

ג. אי אספקת חומרי ניקוי;

ד. אי הודעה מראש על העברה לכלא אחר.

יש לציין כי בדיון בביהמ"ש, ביום 10.5.10, אמר התובע כי הוא מבקש להעמיד את התביעה דנן על ארבעה נושאים, שנוגעים למזון ולחומרי הניקוי, ולא ציין את עניין גביית-היתר עבור דואר רשום ואת עניין אי ההודעה מראש על העברתו לכלא אחר (דברי התובע, בעמ' 22 לפר').

עם זאת, לנוכח הטענות שבכתב התביעה והתשובות שבכתב ההגנה, אעמוד להלן על כל המרכיבים של כתב התביעה דנן.

3.לגבי דמי המשלוח בדואר רשום טוען התובע כי בבית המעצר ניצן גבו ממנו 8.5 ₪ עבור מכתב רשום במעטפה קטנה, בעוד שבבתי סוהר אחרים ("אשל", "אוהלי קידר") גבו רק 6.5 ₪. התובע טוען כי בחלק מהמקרים נקבע המחיר לאחר שקילה ידנית על ידי מזכירת המנהל. התובע מודע לכך שעבור חומר בהיקף רב (כגון מספר עותקים של כתבי בי-דין, על נספחיהם), עלות המשלוח גבוהה יותר, אך הוא טוען כי מדובר בגביית יתר בסך 2 ₪, עבור מעטפה קטנה, "רגילה".

יש לציין כי התובע עצמו צירף לתביעה, כנספח ב', בקשה שלו מנובמבר 2008 (היום בחודש אינו ברור), למשלוח דבר דואר רשום לבימ"ש השלום בחיפה, ועליה תשובה ממזכירות בית הסוהר, כי חומר בהיקף כזה אין לשלוח במעטפה קטנה "רגילה", אלא יש צורך במעטפה בינונית. בתרשומת, שיועדה אל התובע, נכתב כי הפעם נשלח דבר הדואר שביקש, למרות שלא נמסר במעטפה בגודל הדרוש, אך בפעם הבאה יהיה עליו לקנות מעטפה בגודל המתאים. תרשומת זו מראה כי סגל בית המעצר הלך לקראת התובע, לפנים משורת הדין, דבר ששוקל כנגד טענת התובע בדבר גביית דמי משלוח תוך שרירות וחריגה מהנוהלים.

מנגד טוענת המדינה כי מחירי הדואר הרשום נגבים רק על פי קביעת רשות הדואר, ולא מוכנס בהם כל שינוי על ידי שב"ס. בכתב ההגנה נאמר כי המחירים משתנים מידי פעם, כי המחיר עשוי להיות שונה בהתחשב במשקל החומר, במרחק היעד, בשינויים שחלים במע"מ וכד'. נטען כי התובע לא הוכיח כי הפרשי המחירים שעליהם הוא מלין אינם מוסברים על ידי איזה מהטעמים הללו, ולא הוכיח כי הם נובעים ממעשה חריג מצד שב"ס.

כפי שצויין, בדיון בביהמ"ש לא כלל התובע את עניין דמי הדואר הרשום בין הנושאים שהוא מבקש להעלות, במסגרת הדיון בתביעה דנן. על פי החומר שבכתבי הטענות של שני הצדדים, התובע לא הרים את נטל הראייה שעליו ולא הוכיח כי דמי המשלוח שנגבו ממנו, נגבו שלא כדין.